בואו נדמיין שלכל ילד שנולד יש סוללה, סוללת האושר שלו, סוללת העצמי שלו, אותה סוללה שמספקת לו את הכוח בחיים. הסוללה הזו נטענת מחוויות חיוביות, מאהבה, מחיזוקים, מהצלחות, ממבוגרים שמאמינים בו, מסביבה תומכת, מכילה ומכוונת.
ככל שהסוללה של הילד מלאה יותר, כך הוא מרגיש טוב יותר עם עצמו, כך הוא מסוגל להתנהל בעולם בביטחון, מסוגל להתמודד עם אתגרים, מסוגל להתמודד עם כשלונות, כעסים ותסכולים ומסוגל לגלות אמפתיה כלפי אחרים.
לעומת זאת ילד שחווה אלימות מתמשכת, חווה ביקורת או לעג, תחושת נחיתות, חוסר אהבה, חוסר התייחסות או אכזבה חוזרת מצד המבוגרים, הסוללה שלו תהיה מרוקנת או לכל הפחות חלשה. גם אם לכאורה הוא יראה ילד ככל הילדים, הילד הזה יהיה עסוק כל הזמן בניסיונות להטעין את עצמו,בניסיונות להרגיש אהוב, חזק, שווה או שולט.
וכשהילד הזה לא מצליח להטעין את עצמו בעזרת הישגים אישיים הוא מנסה להשיג את זה בכוח, באמצעות ריקון סוללות של אחרים. הוא ינסה להקטין את האחרים, לשלוט בהם או לדרוש את אהבתם בכוח (יציק, ירביץ, יאיים, יסתבך ).
וככל שהילד הזה גדל, יש התעצמות של החוויות הפנימיות, התעצמות של הריק בתוך הסוללה.
יש ילדים כאלה שעם התבגרותם למרות הסוללה המרוקנת, ימצאו את הכוחות הפנימיים למלא את החלל ע"י פעילות חיובית, עשיה משמעותית או השקעה בתחומים חדשים שיגרמו לחוויה מתקנת שתטעין אותם, תמלא אותם ותיתן להם את השקט הפנימי שאותו חיפשו כל החיים. זה יכול להיות בתנועת נוער ,בצבא, בלימודים או בפעילות התנדבותית.
אבל יש כאלה שידבקו בדפוסים המרוקנים. לא כי זה מה שהם רוצים, פשוט כי הם לא מאמינים שהם יכולים אחרת. הילדים האלה גדלים עם תחושות קשות ועם רגישויות מוגברות שלרוב אינן נראות כלפי חוץ אבל הן הולכות וגדלות ומתעצמות גם כשהם כבר בכלל לא ילדים. אצל האנשים האלה , מתחיל לצמוח שד בתוך הסוללה, שד שהולך וגדל בלי שהם בכלל ישימו לב, ולפעמים גם בלי שהסביבה תשים לב. עד שיום אחד מישהו או משהו ילחץ על הכפתור שיגרום לשד הזה להתפרץ במלוא עוצמתו.
הכפתור הזה שלכאורה מוציא החוצה כעס וזעם קיצוניים, הוא בעצם כפתור של פחד.
פחד מאובדן שליטה, פחד מאובדן אהבה, פחד מלהרגיש חלש, פחד שמעורר טראומות ישנות, פחד מוות. וכשמשהו בסיטואציה מעורר את הפחד הכל כך עמוק הזה, אז זה קורה, שד האלימות משתחרר.
הילדים המרוקנים האלה גדלים אצל כולנו בבית, בכיתה, במשפחה והתפקיד שלנו הוא לזהות אותם ולדאוג להטעין אותם כבר מגיל צעיר. לדאוג שהסוללות הפנימיות שלהם יהיו מלאות באנרגיות טובות, כל כך מלאות עד שלא יהיה בהן שום מקום לשדים.
אז איך עושים את זה?
1. להיות מודעים לסוללות של הילדים שלנו, של התלמידים שלנו.
לבדוק מה מצב הסוללות שלהם ולנסות לבדוק אם יש בסביבתנו ילד שנראה לנו מרוקן. ילד שמשהו בהתנהגות שלו לא מאוזן , שיש לו דפוס התנהגות שחוזר על עצמו כמו: חיפוש תשומת לב מוקצן, מעורבות באלימות, בהצקות, עצבות יתר, התבודדות, כעס עצור. וכשאנחנו מזהים ילד כזה, המטרה שלנו לעזור לו לדעת שהוא לא לבד, שאנחנו מצליחים לראות מעבר לדברים, שאנחנו פה כדי להטעין.
2. לבנות ערוץ תקשורת פתוח ובטוח – לתת לילד את הביטחון שאנחנו יכולים להכיל ולהתמודד עם כל דבר שיספר לנו. גם אם הוא היה לא בסדר, ננסה קודם כל להבין מה קרה, נתחבר לרגשות שלו ולחוויות שהובילו למעשה. זה שניתן גיבוי לכל מעשה, זה רק אומר שצריך להגיב באופן מאופק ומאפשר תוך הכוונה ללקיחת אחריות, בחירת פעולת התנצלות והפקת לקחים.
3. לעזור לילד למצוא את מקורות ההטענה שלו –למצוא לילד עיסוק שהוא טוב בו ואוהב לעסוק בו. עיסוק שיגרום לו לסיפוק וגאווה עצמית (ספורט, ריקוד, בישול, עיצוב תסרוקות, הכנת בובות...). הנושא הזה חשוב במיוחד עבור ילדים שמתקשים לימודית או סובלים מקשיים אובייקטיביים ( קשב וריכוז, לקויות למידה, נכות פיזית וכו') שעלולים לפתח אצלם תחושת נחיתות ביחס לסביבה.
4. לתת לילד את ההרגשה שאנחנו מאמינים בו – עידוד וחיזוק המאמצים של הילד בכל תחום שהוא מתעסק בו. גם אם לא מצליח, חשוב שישמע שאנחנו מאמינים ביכולות שלו ובפוטנציאל שלו וזו רק שאלה של זמן / אימון עד שיצליח.
5. לשמור על כבודו של הילד ולהיות עבורו מודל במיוחד בשעת כעס. חשוב לשים לב כיצד אנחנו מגיבים בזמן כעס . זכרו שאתם המודל והילד שלכם מחקה אתכם. שימו לב לדברים שנאמרים לילד. חשוב להמנע מלומר לילד אמירות מרוקנות ומחלישות ("אתה לא תצליח, לא יצא ממך כלום, אין לי כבר סבלנות אליך...). חשוב לזכור שמה שנאמר לילד, הופך להיות הדיבור הפנימי שלו. דברים שנאמרים לפעמים מתוך כעס וללא מחשבה, נצרבים בתודעה של הילד.
6. ללמד פתרון בעיות – במקום לנסות לפתור עבורם את הבעיות, חשוב לתת להם כלים להתמודד עם מצבים מורכבים, עם אי הסכמות ועם קונפליקטים. ללמד אותם להקשיב לאחרים, להתגמש, להתפשר, לחשוב באופן יצירתי.
7. ללמד ניהול כעסים וויסות רגשי – חשוב שילדים ידעו להרגיע את עצמם, שידעו לפרוק את הכעסים בלי לפגוע באחרים, בלי לפגוע ברכוש או בעצמם. לתת להם כלים לשליטה עצמית -ללמד אותם לעצור ולחשוב רגע לפני שהם מגיבים.
8. לייצר חוויות של שליטה ושיתוף – לתת להם להיות שותפים להחלטות שנוגעות אליהם, אפילו החלטות קטנות כמו מה ללבוש או לאכול. להתייעץ איתם ולתת להם חויה שאתם מעריכים את דעתם ומתחשבים בה.
9. לתת התייחסות אישית- לאפשר לכל ילד זמן אישי, להתעניין בו, להקשיב לו, להיות לזמן מוגבל רק שלו מבלי שיצטרך להלחם על תשומת הלב ההורית, בלי אחים, בלי טלפונים , אחד על אחד.
10. ויותר מהכול אהבה – ילד צריך להרגיש אהוב, זה הדבר הכי בסיסי. אף פעם אל תניחו שהילד שלכם יודע שאתם אוהבים אותו. הרבה פעמים יש פער מאוד גדול בין מה שההורים חושבים לבין איך שהילד מרגיש. תבדקו עם הילד שלכם מה יגרום לו להרגיש אהוב? כשאתם אומרים לו את זה?, כשאתם מחבקים אותו? כשאתם עושים בשבילו דברים? נותנים לו מתנות? או אולי כותבים לו פתקים עם מילים של אהבה? תבדקו אתו, מה הדרך שהוא מרגיש בה את האהבה שלכם.
ספרו לו מה המקום המיוחד שלו אצלכם בלב -הדבר שלא יאפשר לאף אחד להמעיט
באהבה שלכם אליו, לא לאחים שלו, לא לבן זוג שלכם, ספרו לו למה הוא מיוחד עבורכם.
ואם עשיתם הכל ועדיין הילד נראה לכם במצוקה? פנו להתייעצות ולקבלת טיפול רגשי מגורם מקצועי. אף פעם אל תניחו שזה פשוט יעבור עם השנים...