דיאלוג שחזר על עצמו מס׳ פעמים אצלי בקליניקה השבוע עם מס׳ ילדים:
-״כדאי שתקשור את השרוך בנעל שלך שלא תיפול...״
-״אבל אני לא יודע לקשור...אמא תמיד קושרת לי, את יכולה לקשור לי?״
אז לא שיש לי בעיה לקשור לילד את השרוכים, אבל יש לי בעיה עם ילד שלא מסוגל לדאוג לעצמו בפעולות יומיומיות בסיסיות ועם ההשלכות הרגשיות של זה.
הרבה פעמים הורים לא מנסים בכלל ללמד את הילד לקשור שרוכים כי זה נראה להם מורכב מדיי עבורו, או שמנסים וכשזה קצת מסתבך מניחים לזה ומעדיפים לעקוף את המשימה ופשוט נמנעים מלקנות לילד נעליים עם שרוכים – יחי אלוהי הסקוצ׳!
אבל השרוכים הם רק דוגמה קלאסית לעוד פעולה שגרתית יומיומית שהורים עושים עבור ילדיהם. אני פוגשת ילדים בני 8 שההורים רוחצים אותם, מצחצחים להם שיניים ומלבישים אותם.
לכאורה במבחן הסוללה, הסוללות של כולם נטענות – הילד נהנה משירות VIP, ההורים חוסכים זמן וויכוחים מיותרים ויאללה כולם מרוצים!
אלא שלניסיונות העקיפה האלה והקיצורים יש מחיר.
ילד שההורים עושים עבורו דברים בסיסיים הוא ילד שמקבל מסר של חוסר מסוגלות, שלא סומכים עליו שהוא יצליח לעשות את המשימה בעצמו ובהמשך לכך הוא אפילו לא מנסה להתמודד עם משימות כי הוא לא מאמין בעצמו. הסוללה שלו מתרוקנת לאט לאט בלי שנשים לב, הוא הופך להיות תלותי ובשורה התחתונה זה פוגע לו בדימוי העצמי.
וכך אני מוצאת עצמי בקליניקה אומרת לילד ״ אם לא יודעים משהו, אז לומדים ומתאמנים עד שמצליחים״.
אני משתדלת ללמד את הילד טכניקות שיקלו עליו את המשימה, לפעמים כמו במקרה של השרוכים אנחנו בונים יחד מיתקן אימון מקרטון ושרוכים או חוטי צמר ויחד אנחנו מתאמנים שוב ושוב עד שהוא מצליח.
תחושת הגאווה של הילד וחיוכי ההצלחה שלו שווים הכול!
חוויית ההצלחה הזו מסייעת לילד להאמין ביכולות שלו גם כשהוא נדרש להתמודד עם אתגרים בתחומים אחרים –
למשל כשהוא יתקשה ללמוד את לוח הכפל, אני אזכיר לו איך פעם היה לו קשה לקשור שרוכים והוא חשב שאף פעם לא יצליח, אבל היום אחרי הרבה אימונים הוא עושה את זה כבר בקלי קלות וכך אם יתאמן על לוח הכפל, גם בזה יצליח בסוף.
אז מה הילד שלכם מסוגל לעשות אבל עדיין לא עושה בעצמו? זה הזמן להתחיל באימונים!
מצרפת לכם קישור לפטנט נחמד לקשירת שרוכים בדרך קצת שונה מהרגיל.